איפה את אינטואיציה?

היו סימנים מקדימים למה שעתיד להגיע… רמזים שבישרו על מה שצפוי להתרחש. דברים קטנים וסולידיים כמו התרגשות קסומה שכמוה לא הכרתי ותחושת משפחתיות מוגברת. 
היו גם סימנים מובהקים יותר, ברורים, למשל כשאמרו לי “תהני מהזמן שנשאר לך”. חיוכים עייפים רוויי תסכול ונחת מילמלו לעברי “חכי חכי”. האדיבים יותר אמרו
“שיהיה בהצלחה”.
היה לנו סוד, שעם הזמן הפך להיות הפיל בחדר, אבל בהתחלה הוא היה סוד קטן, פרטי ומתוק. 
הגורל המשותף ייצר בין החצי שלי וביני אינטימיות חמימה. הטיימר כוון לתשעה חודשים והספירה לאחור החלה. כמו איזו מטען נפץ שעומד(ת) להתפוצץ. אי אפשר לומר שהייתה פה הפתעה. קיבלתי גם עצות פרקטיות ממנוסים “תשאירי אותו עוד קצת בפנים” ו-“תישני עכשיו”. 
הנהנתי “כן, כן” אני יודעת. אבל מה בעצם ידעתי?
לא ידעתי שהחוויה המסעירה של הלידה, (דבר בלתי נתפס בפני עצמו), שהסתיימה במפגש עם הילד שלי, פלא עולם שאני ייצרתי ושמרגע זה ולעולמי עד אני אהיה אחראית עליו, יגדשו אותי עד אפס מקום. שלא תהיה לי אפשרות או רצון להכיל שום דבר נוסף. 
מרגע שהוא נולד, לא היה בא לי שיבואו מבקרים. לא היה לי זמן לטלפונים. בקושי עמדתי בקצב של הווטסאפים. וזה המינימום לא? לשלוח איזו תמונה טרייה מהחדר לידה ולעדכן את כולם כמה המשקל, מה השם ואם יש לי תפרים. 
אני רציתי להיות לבד עם בעלי והתינוק שלנו. להתמוגג מהייצור הנפלא שהגיח זה עתה אל העולם. לעכל את כל מה שעבר עליי ב48 השעות האחרונות. להתמודד עם מה שקורה עכשיו. הנקה. הנקה. הנקה. ובין לבין לתפוס איזו תנומה. 
אבל רגע. איך עכשיו אגיד לאנשים שלא מתאים לי שהם יבואו? אנשים שאני באתי לבקר אותם כשהם היו במלונית… ואיך בכלל אני מסבירה לעצמי למה אני אחרת? מה לא בסדר איתי שלי זה לא מתאים? 
ובעודי מתחקרת את עצמי מה נכון ואיך ולמה אני מסתגלת לג’וב החדש שלי. באותו הזמן ממש מגיע נחיל העצות. והן רבות, מבלבלות, סותרות ומזמזמות. הוא לא רעב/הוא מורעב! תתני לו לבכות/ בשום אופן אל תתני לו לבכות! תרימי אותו/תניחי לו!
מה את נלחצת???? פשוט תקשיבי לאינטואיציה האימהית שלך. את יודעת הכי טוב מה הוא צריך….
אבל מה מסתבר? שכדי להקשיב ולשמוע את קולה של האמא, שרק אתמול נולדה גם היא, צריך קצת שקט. ופנאי. ואפילו אומץ. 
אז הנה היא, התורה שלי. רעשי הרקע, קולניים ככל שהם יהיו, הם לא מרכז התמונה. גם אם אני אמא אחת חדשה, שונה, מוזרה ומיוחדה העומדת אל מול צי האמהות (שלא לומר הסבתות) הותיקות והמנוסות- אני לא צריכה את האישור שלהן. ולא חייבת הסברים ובטח שלא התנצלויות.
צריך הרבה כוח כדי לא להיכנע ללחצים חברתיים. במיוחד, במיוחד כשנורא, נורא עייפים. 

שירלי טמיר

שירלי טמיר

שירלי טמיר היא אמא לגילי (6) וליבי (2) והיא בלוגרית הורות עם 70 אלף עוקבות ועוקבים אשר כבשה את הרשת עם כתיבתה הכנה והסוחפת. היא מכה בבטן הרכה פעם אחר פעם ולא נותר אלא להזדהות עם הדברים שהיא מציפה ברשתות החברתיות. היא מביאה קול שונה, אמיץ ולא מתייפייף ולאחר שטבעה מושגים כגון #החלמתלידה והסרטונים שלה הפכו ויראלים וזכו למאות אלפי צפיות היא מגיעה אליכם כעת עם קורס ראשון מסוגו – קורס הכנה להורות.

שתפו אותנו במחשבות שלכם

קצת עליי

שירלי טמיר היא אמא לגילי (6) וליבי (2) והיא בלוגרית הורות עם 70 אלף עוקבות ועוקבים אשר כבשה את הרשת עם כתיבתה הכנה והסוחפת. היא מכה בבטן הרכה פעם אחר פעם ולא נותר אלא להזדהות עם הדברים שהיא מציפה ברשתות החברתיות. היא מביאה קול שונה, אמיץ ולא מתייפייף ולאחר שטבעה מושגים כגון #החלמתלידה והסרטונים שלה הפכו ויראלים וזכו למאות אלפי צפיות היא מגיעה אליכם כעת עם קורס ראשון מסוגו – קורס הכנה להורות.

כתבות נוספות

מוזמנים לעקוב אחרינו

סרטון השבוע